אני לא רוצה לענות על השאלה הזאת במקומך. את/ה אדם ייחודי. הכוחות, הצרכים, הקצב והמטרות שלך הם שונים משל כל אחד אחר, ומגיע לך טיפול שהוא קצר או ארוך כפי שיתאים לך.
כי אין שום דבר שאני יכולה לדעת עליך מראש, מבלי ששנינו נבין אותו יחד. אותך אין למצוא באף ספר ולא בניסיון העבר שלי, וכל דבר שנבין או נפענח יצמח ישירות ממך.
בטווח הארוך, כן. בטווח הקצר, לא בהכרח. שוב זה עניין מאוד אינדיווידואלי. יש אנשים שמההתחלה חווים הרבה תמיכה בתהליך הטיפולי, מה שמחבר אותם למשאבים הפנימיים שלהם, ודי מהר מתחילים להרגיש הקלה. רוב האנשים חווים הקלה מלדבר על רגשותיהם באופן פתוח—לשם שינוי בלי מעצורים. עם זאת, יש אחרים שחווים מבוכה ואפילו אי-נעימות במצב הטיפולי, מה שבטח לא גורם להם להרגיש טוב. עצם עיבוד המבוכה הזאת הוא פתיחה עניינית לטיפול. אני יכולה לומר שכל אחד שמתמיד בטיפול למרות הקושי מתחיל להרגיש חזק יותר, מסוגל יותר, בעל ערך יותר, מוגן יותר. האם לזה קוראים "להרגיש יותר טוב"? לדעתי כן.
לכולנו יש עניינים (חוויות עבר או תכונות) שגורמים לנו קושי בחיים, ואיננו אוהבים לחשוב ולדבר עליהם. הרבה מהם הם לעתים קרובות פעוטי-ערך, אבל לגבי אותו האדם—הם בלתי נסבלים. במשך השנים עטפנו אותם בעטיפות אטומות ועזבנו אותם בצד מפני שהם פוגעים לנו בערך העצמי—שהוא הרכיב מספר אחד בהרגשה הטובה. כתוצאה מכך אנו כל הזמן משקיעים אנרגיה בלהימנע מלהיפגש איתם.
הנטיה הטבעית הזו גורמת לנו לעוות דברים עכשיויים או לשבש יחסים, ומונעת מאיתנו לפעול במלוא יכולתנו. כך שהביט חשוב בצמיחה רגשית הוא להוציא את העניינים האלה לאור היום, להבין יותר איך נוצרו, להפנים את העובדה שהם לא נוצרו באשמתנו—ולהפסיק להתבייש בהם. כשאנחנו לומדים להיות סובלניים לעצמנו הערך העצמי שלנו מתאושש ומשתחררת לנו אנרגיה ליצירה ולקשרים.
למעשה, בניגוד לדעה הרווחת, טיפול הוא לא בעיקר המפגש עם החלקים "המכוערים". אני טיפלתי בהרבה יותר אנשים שמה שמקשה עליהם בחיים זה שהם לא מכירים ולא מעריכים את התכונות הטובות שלהם—מאשר ההיפך. ההתחברות הבריאה לכוחות ולמשאבים הפנימיים שלך היא הליבה של הייעוץ. לזה קוראים העצמה, וזו המטרה שלי כמטפלת.
בפועל, הרבה גברים מעדיפים מטפלת—ואחרים, מטפל. אין צורך שמטפל יעבור את אותן חוויות כמו המטופל כדי להבין אותו. הוא גם לא חייב להיות "מומחה" בעניין המסוים שמטריד אותך. המומחיות שלנו טמונה בלתמוך ולהוביל כל אדם בגילוי המשמעויות הייחודיות וסובייקטיביות של אירועי חייו, הטובים והרעים. לדעת איך אחרים עברו את התהליך (כלומר הניסיון שאנו המטפלים צברנו) הוא הרקע והאימון המגבים את המומחיות הזאת, אבל הטיפול האמיתי הוא נטו שלך. אף פעם לא היה בדיוק כמוהו, שנינו ניצור אותו על הדרך.
זה לדעתי תיאור שלא מסתכל בכיוון הנכון. התלות היא עניין מרכזי בחיים של כל אחד מאיתנו—גם ל"תלותיים" וגם ל"עצמאים"— ובאופן טבעי יתבטא בקשר טיפולי. מטפל אחראי מעלה את הנושא על סדר היום המדובר כדי שאפשר יהיה לחשוב עליו ולעבוד איתו. כשאדם אומר "לא רוצה להפסיד את הפגישה שלי השבוע", האם זה אומר שהוא תלוי בטיפול? או שהוא תפס משהו שמשרת אותו ורוצה לנצל אותו עד תום? מניסיוני, כל מטופל בא יום אחד ואמר, "נראה לי שמספיק לי״.
זו שאלה מורכבת. מצד אחד, כל אדם הינו המצרף של התכונות הגנטיות והפיזיות שלו, ואלפי החוויות שעבר. מזה נוצר אדם. כך שאם אני כמטפלת שלך רוצה להכיר אותך ולעזור לך להכיר את עצמך בצורה מיטיבה יותר עבורך, עלינו להכיר את ה"ספריה" הפנימית של חוויותיך כדי לראות מה יש שם. ובל נשכח שהחוויות הטובות הן לא פחות חשובות מה"רעות". מצד שני—ואני יודעת שזה יעצבן חלק מכן—רובינו התנתקנו מחלק מהחוויות שעברנו, והן יושבות בתוכנו בחשיכה ויוצרות מצוקה רגשית. מי שפונה לטיפול, מגיע בגלל דברים שמפריעים מבפנים. עלינו לראות איך נוצרו, איך התפתחו לאורך חייך, ואיזה משאבים יש לך להתגבר עליהם.
אני רוצה לומר מאד ברור שלא מדובר ב"לחפש אשמים". נכון שהייתה נטייה כזאת בחשיבה הטיפולית: נטינו להאשים את ההורים, במיוחד האמהות, בכל. אני לא רואה את זה ככה, ולשמחתי יש עוד הרבה מטפלים כמוני. עלינו לראות ולהבין מה קרה בעבר, ולפעמים יש צורך להתאבל על זה, כי קורים הרבה דברים שגורמים כאב, לפעמים מיותר. לא ההאשמה היא מרפאה. במילים אחרות: חשוב להבחין בין תיאור להאשמה. בלי תיאור לא נוכל לעשות עבודה פנימית.
היום ברור יותר שיש מרכיבים באישיות שאיתם נולדים, בדיוק כמו כשרון למוסיקה או לספורט. תינוקות נולדים עם יותר או פחות יכולת לוויסות עצמי, יותר או פחות מצב רוח טוב בסיסי. אלה נשארים ביסוד ה"טבע" של אותו אדם כל חייו. אופטימיות, ביישנות, יוזמה, אימפולסיביות, וחמימות הן דוגמאות לתכונות שהן בחלקן מולדות ובחלקן עוצבו על ידי חוויות עם הורים ואחרים. כשאנו רוצים להבין את עצמנו, עלינו להתעניין בילדות המוקדמת שלנו כדי להבין את מקומם של היבטים אלה באישיותנו הבוגרת.
דוגמא בולטת היא של האדם ה"נדלק בקלות". פעם יצאנו בהנחה שזהו תוצר של חינוך וניסיון פוגעני; היום מבינים שבהרבה מקרים זו קודם כל תכונה מולדת. אין זה אומר שאם התכונה מולדת אין מה לעשות בעניין. חשוב להכיר בזה כדי לדעת כיצד לעבוד עם זה בדרך הטובה ביותר.
הרבה מאוד מהאישיות וההתנהגות שלנו עוצב בתוך הקשרים שהיו לנו לאורך השנים, במיוחד בילדות ובגיל הנעורים. שוב, מדברים על הכוחות וגם הקשיים. הקשר הטיפולי הוא מין שחזור בזעיר אנפין של רגשותיך והתנהגותך בקשרים משמעותיים. כך שכשאנחנו מסתכלים על מה שמתרחש בינינו בחדר, יש לנו אפשרות לראות בזמן אמת את התגובות החיצוניות והפנימיות האותנטיות שלך. לדוגמא, יש מטופלים שמהססים לומר למטפל כשמרגישים שהוא לא מבין, לא תומך, או פוגע. כשמסתכלים על זה טוב אפשר להבין למה: כי חוששים לפגוע בו ולחטוף בחזרה? כי הם רגילים להתחשב ברגשות האחר יותר מאשר ברגשות של עצמם? מפני שפוחדים להביע תוקפנות? מפני שלא מאמינים שיש מישהו, אפילו מטפל, שחזק מספיק לעמוד בנזקקות שלהם? הרגעים האלה מהווים הזדמנות יקרה מאד להבמן ולעבד את החששות והעכבות האלה.
אנחנו כבר לא. רובנו היום מבינים שהמיקוד האמיתי הוא קשרים: אינטימיות רגשית בכל צורותיה, כולל מין. לפעמים העניין הוא הקשר שלנו עם עצמנו: איך אנחנו רואים את עצמנו ורוצים לראות את עצמנו, איך אנחנו מרשים לעצמנו להתנהג, האם מותר לנו לנצל את כל כוחותינו וכישורינו.
זה מסובך, כי כפי שאמרתי קודם, לא כל אחד מרגיש בנוח במצב הטיפולי בהתחלה—מה שיכול לגרום לו להרגיש שהמטפל לא בסדר או לא מתאים לו. צריך לתת לזה זמן—לפחות חודש, עדיף חודשיים—לפני שתחליט שאין "קליק". אני יכולה רק לתת לך כמה טיפים יישומיים. המטפל צריך להיות 100% אתך במפגש, לא עונה לטלפון או כל הסחה אחרת. את צריכה להרגיש שמתייחסים אליך בכבוד ומתעניינים באמת בדבריך. והחשוב מכל: כשמשהו לא מובן או לא מתאים לך—תגידי! אז אפשר לראות אם נוצר דו-שיח ביניכם, ואם יש ניסיון להבין את עמדתך.
המטפל לא חייב תמיד להסכים איתך, אבל חייב להבין לפני שמסכימים שלא להסכים, ועם זאת חשוב לומר שלפעמים מטפל אומר משהו שנשמע לך ממש מוזר. אין זה אומר בהכרח שהוא לא מבין אותך; אולי הוא מנסה להראות לך משהו שאת עדיין לא פתוחה לקלוט. כשזה קורה, דברו על זה באריכות, כדי לנצל את הרגע של אי הסכמה ואולי אי הבנה כדי להבין טוב יותר איך את במצבים כאלה. כלומר, איך את כשקורה משהו לא נוח לך בתוך קשר.
זו הגזמה, אבל זה נכון שמטפל טוב לא מדבר הרבה. זה לא תפקידנו לייעץ לאנשים מה לעשות; תפקידנו ליצור את התנאים שיאפשרו לאדם לראות בעצמו מה נכון לו, ולגייס את המשאבים הפנימיים לעשות זאת. זה לא תפקיד המטפל לפענח דברים ולהסביר לך; תפקידנו ללוות ולתמוך בך במסע הגילוי שלך; להצביע על אפיקי חיפוש פוריים; להצביע על נקודות שלא שמת לב אליהן; להציע הסברים טנטטיביים למה משפיע עליך; ומעל לכל לספק לך תמיכה מושכלת בחיפוש שלך.
גם בעלי מקצוע מנוסים עלולים להכניס את רגשותיהם להבנתם של רגשות האחר. אם אני רומזת לך איך נראה לי שכדאי לנהוג, קרוב לוודאי שנדמה לי שכך הייתי פועלת לו הייתי במקומך. אבל אני לא במקומך, ואני לא את, ואיך אני מרגישה לגבי העניין באמת לא רלוונטי. אני לא אצטרך לחיות עם תוצאות בחירת דרך זו או אחרת, ולכן אני לא רואה מה שאת רואה.
כפי שאמרתי קודם, טיפול הוא תהליך של איתור וגיוס המשאבים הפנימיים והחיצוניים הנחוצים לנו להשגת מטרות. ניקח דוגמא: אישה שבעלה מתעלל רגשית בה ובילדיהם. כל הקרובים והחברים שלה מעודדים אותה להתגרש. היא יודעת שזה הדבר הנכון. אבל היא לא יכולה נכון לעכשיו. אם גם אני אמליץ לה להתגרש היא תחוש מושפלת וחלשה כי משתמע מכך שהיא לא עושה את מה שברור שצריך. בזה אני מגדילה את מטעני האשמה והבושה שלה, ומחלישה אותה עוד יותר. עם תמיכה מקצועית סבלנית, היא תגיע לרגע שתוכל לעשות את זה בכוחות עצמה, ותעשה. טיפול אמיתי הוא העצמה. אדם מועצם בוחר לעצמו מטרות, לא צריך אותי בשביל זה.
קודם שאלת אם אנשים נעשים תלותיים במטפלים שלהם. מתן עצות והדרכה זו הזמנה לתלות. זה קרוב לאמירה "אעזור לך כי אין ביכולתך לעזור לעצמך." ללוות אותך בסבלנות כמה זמן שדרוש לך, היא הדרך לעזור לך להגיע לעצמאות ומסוגלות עצמית.
תארי לך שאת יושבת איתה ומגלה לה את צפונות לבך, ואחר כך אתן נפגשות במדרגות. לא יהיה טבעי לחשוב, "מממ, מה היא חושבת עליי?" בנוסף, כשעובדים עם מישהו שמכירים יש נטיה להתחשב יותר ברגשותיו, להסס יותר שמה תפגע בו. בטיפול חשוב מאוד שלמטופל תהיה אפשרות להתבטא באופן חופשי. זו זכותך, וזה חיוני לטיפול טוב. ההכרות יוצרת אילוצים בתקשורת—בעוד שבאת לטיפול בין היתר כדי להשתחרר מאילוצים חברתיים ולהיות אותנטי.
דווקא משום שכן. ככל שתדעי יותר עליי, למשל, ככל שיהיו לך יותר השערות אודות מה שאני רוצה ולא רוצה לשמוע; מה יכול לפגוע בנקודה רגישה שלי; מה הדעות הקדומות שלי. ואז תהיי מושפעת, בין אם להתאים את עצמך, בין אם לאו. כך וכך, הספונטאניות והאותנטיות שהטיפול אמור לאפשר, נפגעות. שמירה על האנונימיות שלי מאפשרת לך "מסך לבן" שעליו אפשר להקרין את המחשבות והרגשות שלך בצורה הכי נקייה שאפשר.
יש גם את העניין של נוחות המטפל. פרויד הסביר שהמציא את השימוש בספה כשהמטופל לא רואה את המטפל כדי ליצור את המסך הלבן - ובגלל שלא רצה שיסתכלו עליו כל היום! חשבי על זה: לך יש מטפל אחד לחלוק איתו את עולמך הפנימי; לנו יש הרבה מטופלים. מה היה אם הייתי צריכה לחלוק את עולמי הפנימי עם עשרים או שלושים מטופלים, ולהתמודד עם מחשבותיי על מה חושבים עליי! כמובן אני מרבה לחשוב מה חושבים עליי (על זה שאלת אותי קודם) - אבל בהיבט המקצועי של התהליכים המתרחשים בטיפול, לא בהיבט האישי שלי. כך אני יכולה להיות שם בשבילך, ולא עסוקה בלהגן על עצמי. חוץ מזה, היית רוצה להקדיש זמן טיפול שעבורו את משלמת, להקשבה לבעיות של המטפל שלך?
מוזמנים ליצור קשר להתייעצות ראשונית. טיפול תוך כדי הליכה–אפשרי (באוקלנד או אלמידה, קליפורניה)